טיפול באמנות למבוגרים

טיפול באמנות למבוגרים הוא טיפול רגשי נפשי, שבו לצד השיחה יש גם יצירה בצבע כמו ציור או יצירה בחומר כמו פיסול. לא צריך לדעת לצייר או ליצור: היצירה נותנת מקום גם למה שאין לנו מילים לבטא, ומאפשרת להביע את מה שעולה מבפנים בחופשיות, ולאו דווקא מתוך מחשבה מודעת. האומנות נותנת לנו את האפשרות ליצור, לבטא את עולמנו הפנימי ולהתבונן מנקודת מבט חיצונית.

״אבל אני לא יודעת לצייר״, אמרה לי מטופלת חדשה.

״אז מה הביא אותך לכאן?״ שאלתי.

״יש משהו בפנים שאני מרגישה שצריך לצאת. משהו שאני לא מצליחה לבטא במילים.״

במילים האלה היא תיארה את מה שהביא אותה לטיפול באמנות. לצד החשש מהציור, היה בה רצון לתת ביטוי למשהו שעוד לא מצא דרך לצאת.

אנשים מגיעים לטיפול באמנות מסיבות שונות: חרדה, קשיים במערכות יחסים, ביטחון עצמי נמוך, התלבטות, תקיעות, תחושת בדידות, דיכאון, חיפוש אחר משמעות או רצון לקבל חיוניות וכוחות דרך היצירה. לפעמים מגיעים מתוך צורך להבין מחדש: מי אני היום? מה חשוב לי? מה חסר לי, ומה אני מבקש או מבקשת עבור עצמי?

היצירה בטיפול באמנות היא דרך מיוחדת לתקשר ולהביע רגשות. לצד השיחה, יש גם מפגש עם צבעים, עפרונות, חימר וחומרים נוספים. היד נוגעת, בוחרת ופועלת, והעין יכולה להתבונן במה שנוצר, לפעמים ממרחק מה שמאפשר לראות משהו חדש. המגע בחומרים ביחד עם נוכחות המטפל מייצר חוויה המאפשרת למטופל לבטא את עולמו הפנימי, דרך דימויים ספונטניים של המודע והלא מודע. חומרי האמנות והיצירה בחדר נוכחים כאוביקט שלישי לצד המטפל והמטופל, ומאפשרים מרחב לתחושות שקשה לשאת בפנים או לומר ישירות לאדם אחר. לעיתים קל ובטוח יותר לתת לתחושות מבפנים מקום על הדף לפני שמדברים עליהן פנים אל פנים. אפשר להניח שם כעס, פחד או געגוע. האפשרות ליצור במרחב זה מתוך הכאב, הכעס או הבלבול יכולה להיחוות כמרפאה.

אבל אני לא יודע.ת לצייר

רבים מאיתנו הפסיקו לצייר עוד בילדות. ככל שילדים גדלים, הם נעשים מודעים יותר למבט של האחר ולתגובותיו. לפעמים, מתוך התגובות שהם פוגשים, הביטחון ביצירה נפגע, והם מציירים בפחות טבעיות והנאה. כך יכולה להתגבש התחושה שציור הוא ״לא בשבילי״, אלא למי ש״יודע״ לצייר.

אולי בגלל זה טיפול באמנות מזוהה אצל רבים עם טיפול בילדים. לילדים לא תמיד יש מילים לבטא את מה שהם מרגישים, והציור הוא עבורם דרך טבעית לביטוי. בדרך כלל הם ניגשים אליו בחופשיות ובמשחקיות, עם פחות ביקורת, ושוקעים במה שהם עושים כאן ועכשיו.

כמבוגרים אנחנו מביאים אל היצירה את הניסיון, המודעות, העומק והמורכבות שנוספו עם השנים, אך לצד זה הרבה פעמים אנחנו שופטים ומבקרים את מה שאנחנו יוצרים, מנסים להבין אותו, או עסוקים במה יגידו עליו, טרודים במחשבות, ופחות מאפשרים לעצמנו להתמסר לחוויה פה ועכשיו.

בקשר הטיפולי יכולה להיווצר חוויה אחרת: ליצור מול מבט מקבל ותומך, ולהרגיש שאפשר להביא את עצמנו גם בלי שהציור יהיה יפה או מוצלח.

להתחבר לאני מחדש

הטיפול באמנות יכול להיות הזדמנות לחוות מחדש את היכולת להיות פה ועכשיו, לשחרר ביקורת, לשחרר שליטה, להתגבר על החשש מ״אני לא יודע לצייר״, ואפשרות לשחק וליצור עם הצבע והחומרים מבלי לפחד מלא לדעת מראש ״מה לצייר״, ו״מה יצא״ - לתת אמון בתהליך.

הנוכחות כאן ועכשיו בזמן היצירה יכולה לעזור להיות אותנטיים ולהתחבר לעצמי מחדש, להרגיע ממחשבות טורדניות, לפעול מתוך האני הפנימי, ופחות מתוך ״מה שצריך״. להיות עם נוכחות זה להיות מחוברים יותר לגוף וללב.

כמבוגרים לפעמים גם מתעורר הצורך לחזור למקומות מהילדות: לתת מקום לחוויות שלא התאפשרו אז, לפגוש חוויה כואבת ולחפש דרך להיטיב עמה, או להתחבר מחדש למשהו טוב שאנחנו מתגעגעים אליו.

קורה, שתוך כדי תהליך הציור, או כשמתבוננים במה שנוצר, עולה זיכרון מן הילדות. צבע, קו או צורה עשויים להזכיר מקום, חוויה או תחושה שכבר מזמן לא פגשנו. משהו מן העבר מקבל נוכחות ויזואלית על הדף, שמאפשר לשהות איתו ולבדוק מה הוא מעורר בנו היום, ואולי כך יהיה נגיש ומובן יותר.

אפשר לשאול מתוך הציור: איפה הילד או הילדה שהייתי נמצאים בי עכשיו? איזו איכות מבקשת להתגלות שוב ולחזור לחיי - משחקיות, סקרנות, חופש או התלהבות? ומה מאותה תקופה מכביד עליי ומבקש להשתחרר?

בתוך הקשר הטיפולי והאמון שנוצר, אפשר לתת מקום גם לגעגוע וגם לכאב, ולהתבונן בהם מתוך מי שאנחנו היום.

מרחב לתחושות

במפגש עם המטפל, ובקצב שמתאים לאדם, הרבה פעמים מופיעים על הדף באופן ספונטני דימויים. לפעמים אנחנו מבינים אותם בבהירות. לפעמים הדימוי עצמו נושא את הידיעה ומבטא את החוויה ללא צורך בהסבר: ״כן, זה בדיוק זה״. לפעמים יש דימויים שמופיעים כסימנים מרומזים, ומזמינים עוד הרהור וחיפוש, ויש שמעוררים רגשות, זיכרונות ואסוציאציות שמפתיעים אותנו ומעוררים התרגשות והתחדשות. זהו מרחב לבטא תחושות שלפעמים הן נעדרות צורה. קו על הדף, צבע שנבחר, מגע בחומר, יכולים לשמש כמרחב ומיכל לתחושות שעלו, ולהעניק צבע וטקסטורה מוחשיים שצפו והתגלו. מחשבה עמומה יכולה להתחיל להתבהר, זיכרון עשוי לקבל צורה, ותחושה מציפה יכולה לקבל מסגרת שאפשר לראות ולהתייחס אליה. בתקופות של דכדוך או חוסר כוחות, עצם העשייה, לבחור צבע, להניע את היד, להשאיר סימן, עשויה לאפשר רגע של חיות, תנועה ורוגע.

צורה פשוטה על הדף פעמים רבות עוזרת להבהיר התלבטות או משהו שמעסיק אותנו בחיים, ופותחת דרך נוספת לתובנה, להחלטה או לצעד קדימה.

השילוב של היצירה, השיחה וההתבוננות המשותפת של המטפל והמטופל, מאפשר להכיר ולהבין יותר את החוויה הפנימית שלו ולהבין יותר טוב את עצמו. לפעמים היצירה עצמה היא התהליך שמייצר שינוי, ולפעמים המילים והשיח המלווים את היצירה הן אלו שמניעים את התהליך.

המפגש הזה מאפשר הרבה פעמים להתחבר מחדש לחלק שנזנח, למצוא לו מקום בחיים הנוכחיים ולצמוח מתוכו.

להתבונן במה שנוצר

ההתבוננות בתוצר היא חלק מאד חשוב בטיפול באמנות. יש מקום לשהות, להתבונן ולבדוק מה הצורה או הצבע מעוררים בו: מה אני רואה? מה אני מרגיש מול זה? מה מושך אותי, ומה הייתי רוצה לשנות? לפעמים התשובה משתהה ומגיעה לאחר זמן.

המשמעות מתגלה מתוך ההתבוננות, מתוך האסוציאציות של האדם, ומתוך מה שמעסיק אותו באותו זמן.

אין פירוש אחד נכון לכל ציור. ירוק יכול להזכיר לאדם אחד פחד או קנאה, ולאחר צמיחה, עץ אהוב, או משהו אחר לגמרי.

ההתבוננות והשיחה המלווה אותה יכולות לעזור לאסוף, להרחיב ולהעמיק את מה שעלה.

בנוסף, תשומת הלב בהתבוננות היא גם בשינוי ובתנועה שמתרחשת בתוך הציור ובתהליך בין ציור לציור לאורך תקופה (או כל יצירה אחרת). לפעמים קו משתנה, גודל משתנה, מתמקד או מתפזר, גבול מופיע או משתחרר, חומר קשה או רך, צבע חדש נולד, או כיוון חדש שמתגלה. האפשרות לראות את השינוי מול העיניים מרגשת, והוא יכול לעזור להבחין בתנועה הנפשית שמתרחשת.

שרית, כבת 40, תיארה את הקושי שלה לצאת מהבית, שהוביל להתבודדות ולביקורת עצמית על כך שאינה יוצאת. הצעתי לה לדמיין את היציאה מהבית בעיניים סגורות, ולצייר את התחושה ואת מה שראתה בדמיונה. בעקבות זאת, היא ציירה בית וגדר שמבעדה מציצות גינה וצמחייה ירוקה.

מתוך ההתבוננות בציור, שרית ראתה שהגדר אינה נוקשה, שניתן לעבור אותה, והבינה שדימוי של גינה ירוקה יכול לעזור לה לצאת. הצמחייה הזכירה לה את נוף ילדותה, והיא יכלה להעזר בדמיון הזה כשרצתה לצאת מהבית. בעקבות הפגישה היא גם סידרה את המרפסת שלה.

מקום לכל צורות הביטוי

בטיפול יש מקום לכל צורות הביטוי: לבלגן, לראשוניות, להצפה, וגם למה שעוד אין לו צורה ברורה. לכל אלה יש חשיבות ומקום.

לפעמים, מתוך התהליך, הציור נעשה יותר ״יפה״, לאו דווקא במובן הטכני, אלא בזכות האותנטיות שמתגלה בו. הביטוי נעשה אישי וחי יותר, ויש יותר העזה להביא מעצמך. תהליך כזה קורה הרבה פעמים כביטוי לאמון שנבנה ולקשר שנוצר בין המטפל והמטופל, והרבה פעמים גם תחושה של יותר ביטחון, קרבה ופתיחות.

בתהליך הזה אפשר גם ללמוד להתבונן בעצמנו בחמלה: לפגוש את מה שיצרנו בסקרנות ובקבלה, ולהרגיש מה קורה כשנותנים לביקורת קצת פחות מקום ומאפשרים לעצמינו להתגמש.

החוויה הזאת הרבה פעמים מהווה פתח להרגיש חופשיים ובטוחים יותר גם בקשרים מחוץ לחדר הטיפולים.

ארנה, בת 50, הגיעה לטיפול מתוך תחושה שמשהו הוחמץ בחייה, אף שפיתחה קריירה מצליחה. בפגישות היה לה חשוב שציוריה יהיו יפים ושימצאו חן. הציורים הראשונים היו מבוקרים ובעלי גבולות ברורים, והיא השתדלה שלא לחשוף חולשות ורגשות.

עם הזמן, ארנה למדה לזהות את הצורך לצייר יפה ולהרפות ממנו, ולאפשר לעצמה ביטוי אותנטי יותר. בשיחות שליוו את היצירה עלתה גם הביקורת שחוותה מצד הוריה, והצורך שהציורים יהיו יפים ומוצלחים נעשה מובן יותר.

בתוך הקשר הטיפולי, דרך המבט התומך והמקבל של המטפלת, ארנה חוותה אפשרות לקבל את ציוריה כפי שהם, וגם את עצמה. אט אט היא התרככה כלפי עצמה, נעשתה גמישה יותר ויכלה לזרום יותר עם החיים. גם תחושת ההחמצה שהביאה אותה לטיפול הלכה ופחתה.

וטיפול באמנות בזום?

אפשר לקיים טיפול באמנות גם בזום, בהתאם לצרכים ולהתאמה האישית. מכינים מראש מקום פרטי וחומרי יצירה בסיסיים, ובמפגש משלבים שיחה, יצירה והתבוננות משותפת במה שנוצר.

אפשר להתחיל גם עם החשש, גם בלי לדעת מה לצייר, וגם כשעוד אין מילים למה שמרגישים. לתת ליד להניח סימן על הדף, ולהתחיל להקשיב יחד למה שעולה.

אני מקווה שהצלחתי להעביר משהו מהסקרנות ומההתלהבות שלי מהתהליך הייחודי של טיפול באמנות, ולעורר גם בכם סקרנות לפגוש אותו ולהתנסות בו.

שאלות קצרות